“כשאני מתבונן על ארצי שמאבדת כיוון, המקום שבו אני מוצא שפיות זה בעצם קיומה של המדינה שלכם”
יש כאלו שעדיין זוכרים את ג’ון וויט מהתקופה הראשונה שלו כשחקן הבכורה המבטיח, בקולנוע האמריקני העצמאי בשנות ה-60 וה-70. אחרים התוודעו אליו ככוכב האקשן ההוליוודי בהמשך לקריירה. היום, כאשר הוא בשנות ה-80 לחייו רבו התהפוכות, הציבור הרחב מזהה אותו בעיקר כאביו של אנג’לינה ג’ולי, או לעיתים כאחד מהידוענים הקולניים ביותר בימין השמרני בארצות הברית.
בראיון מיוחד ל-ynet מדבר וויט על האבולוציה שלו במסך – מפריצתו בדרמה זוכת האוסקר “קאבוי בחצות” (1969), דרך המותחן “רכבת לחופש” (1985) ועד לסרט הפעולה “מרסי” שיצא לאקרנים החודש. במקביל, ניתן לזהות גם את השינוי התדמיתי שחל עליו בדרך למחנה טראמפ בארצות הברית ובנימין נתניהו בישראל, אשר וויט מתייחס אליהם כ”הברכה הגדולה ביותר שהייתה לאומה הזאת”.
ג’ון וויט: השחקן הזקן שחזר לעשות הדרמה האמריקנית
לאחרונה, חזר ג’ון וויט בן ה-84 לתודעת החובבים של הקולנוע האמריקני האיכותי, בעקבות יציאת הסרט התיעודי “נפשות נמוקות, עיר אפלה ואגדת הקובוי החצות” של ננסי בוירסקי. השחקן חזר לעסוק בתחום הדרמה עם תפקידו של ג’ון שלזינגר בסרט האהוב “קובוי החצות”, שמשמש כיום כיצירת מופת פורצת דרך.
וויט הופיע כג’ו באק, גבר יפה תואר מטקסס שמגיע לעיר הגדולה על מנת למצוא מזל ומתקן את עצמו במאבק הישרדות היומיומי והלילי, כזונה למין זכר בתמיכתו של נוכל מקומי (דסטין הופמן). הופעתו של וויט בסרט האייקוני הייתה אמורה להיות מקור לגאווה, אך נראה כי השחקן הוותיק מעדיף להשאיר את זה מאחור ולהתרכז בעבודתו כמקצוען, ככוכב האקשן הקשוח כפי שהתגלה על המסך, בדרך כלל כביכול בתפקידי עבריינים כמו בסרטים “רכבת לחופש”, “היט” ובסדרה “ריי דונובן”.
